גמרא בבא מציעא

הטעם שלא ניתן לתפוס כשחב לאחרים – לשיטת רש"י משום ש"לאו כל כמיניה" להתערב על ריב לא לו, ולביאור הפני יהושע בדעת החולקים משום שהוא מפסיד את חברו ונחשב כעבירה. יישוב שיטת רש"י שמינוי שליחות מועיל מהסוגיות מהן משמע שלא; ביאור סברת החולקים – מדוע כאן שלוחו אינו כמותו. שני אופנים בביאור הטעם ש'מיגו דאי בעי זכי' מועיל, וביאור הסברו המחודש של ר"ת שיש ללכת בעירובי תחומין לפי רגלי הממלא משום שזכאי להקנות לחברו רק מכח מיגו דזכי.

מחלוקת הראשונים מהו החיסרון בשניים המגביהים זה את זה שבגללו זקוקים למיגו דזכי; האם החיסרון קיים רק בהגבהה או בכל הקניינים? מדוע ברכוב ומנהיג רק אחד זוכה, וקושיית הקצות מדוע אי זכיית האחד לא גורמת לשני לא לזכות שהרי אין מיגו דזכי? לאורך כל הסוגיות בית המדרש הספרדי הולך לשיטתו ששאין זיבה שקניינים הנעשים יחד יפגעו זה בזה, ואילו בית המדרש הצרפתי לשיטתו שכן פוגעים; מהו שורש מחלוקתם?

מהו החיסרון בשניים המגביהים יחד שבגללו קונים רק משום החידוש שהמגביה לחברו קנה או משום מיגו דזכי? לראב"ד החיסרון במעשה ההגבהה; לרשב"א נחשב כמונח עדיין בקרקע; ולרא"ש קניינים הנעשים יחד מעכבים זה את זה. מחלוקת רש"י ותוס', הקצות והנתיבות בביאור המקרה 'שותפים שגנבו'. מחלוקת הפוסקים לגבי זכייה לחברו מעבר למה שיכול לזכות לעצמו.

הסבר הספיקות השונים בגמרא והקשר ביניהם לפי השיטות השונות; האם דין יחלוקו שבשניים אוחזין הינו מחמת "אנן סהדי" או בתורת ספק מדין המע"ה?; הטעם שתפיסת ממון מסופק אינה מועילה לביאור קונטרס הספיקות משום "קם דינא" ולביאור הפני יהושע משום שתפיסה הנאית כגזלנות אינה הופכתו למוחזק כלשהו. יישוב פסק הרמב"ם שתקפו כהן אין מוציאין מידו; ביאור ההיגיון בחילוקים שאמרו הסוברים שמוציאין מידו כדי ליישב את הסוגיות מהן משמע שאין מוציאין.

עיון בהסברי הראשונים מדוע אינו חשוד על השבועה ואילו גזלן נפסל לעדות ולשבועה; וכן בשיטת אביי מדוע תולים בספק מלווה ישנה ואילו בגזלן לא תולים אלא נפסל.

תליית מחלוקת האמוראים אם אומרים "מתוך" ומחלוקת הרמב"ם ותוס' כשלא הווה ליה למידע בחקירה אם חיוב שבועה הוא חיוב ממון עם אפשרות להיפטר בשבועה או להפך. האם לפני תקנת "שכנגדו נשבע" דין החשוד היה שאומרים "מתוך" וחייב או שהיה פטור והתקנה לרעתו? האחרונים נחלקו בכך בדעת התוס' בתירוצו השני וכן בדעת הרמב"ם; נפקא מינה מכך לעד המסייע לתובע חשוד.

מדוע נחשב ככפירה בקרקע הרי כפר גם בזכות הגבייה מממון? לשיטת התוס' עצם השעבוד פוטר ואילו לרמב"ן יכולת הגבייה בפועל; הרמב"ן יובן לשיטתו שנימק שלא נחשב ככפירה בממון כי עיקר סמיכתו על הקרקע.

מה הטעם לסוברים שהילך פטור, הרי אדרבה המשתמט מרגיש יותר בנח לתת החלק שבו מודה? יישוב הקושי בהתאם לצדדי המחלוקת אם גדרי מודה במקצת תלויים בסברא או בגזירת כתוב.

האם גדרי שבועת מודה במקצת הם גזרת כתוב או תלויים בסברא; מהי הסברא? האם נקודת המוצא היא לחייב שבועה בכל דיון אא"כ יש הוכחה לטובתו או לחייב רק כשיש רגליים לדבר שמשקר? ביאור דברי רבה לאור זאת. מחלוקת הראשונים אם מיגו ומיגו דהעזה פוטרים משבועה; הסברא שיועיל לפטור דוקא מממון ולא משבועה.

טעם הנאמנות של המוכר לומר מיהו הקונה, ושיטות שונות בהסבר רש"י מדוע נאמן יותר מכל עד אחר. אם הטעם שעד אחד אינו נאמן הוא חשש שמשקר או שטועה, והשלכה מכך של ספיקם של חכמי בריסק. מחלוקת הראשונים אם עד המסייע פוטר משבועה, ותליית המחלוקת בדרך ההתייחסות לשבועה – כאמצעי בירור או כזכות ממונית.